היום בצהריים בבית-סוקולוב ניסינו להעביר מסר. כל העבודה שלנו כל יום, כל השנה, היא להעביר מסרים. פשוטים כמו דיווח על תאונה, מורכבים כמו תחקיר על שחיתות. אבל אף פעם לא לימדו אותנו להעביר מסר כשאנחנו האייטם.

איך להסביר לציבור מה מתחולל בין קירות הבניין שמשדר אליו את "מבט שני" ואת "יומן" ואת "הסיפור האמיתי" מחד, אבל גובה אגרה באכזריות ואטימות מאידך? האם אלה אותם אנשים? אותה הנהלה? אותו ארגון? האם מי שאחראי לזה אחראי גם לזה?

איך להסביר לציבור הרחב מהי חשיבותו של שידור המבוסס דווקא על הכסף שלו, של הציבור, ולא על כספי טייקונים, פרסומאים או אוצר המדינה?

איך להסביר לציבור למה צריך להפסיק את המנהג הזה שראש הממשלה ממנה את ראש המוסד, את ראש השב"כ ואת ראשי רשות השידור? שני הראשונים נראים לנו הגיוניים לחלוטין. אם ראש הממשלה מחליט על מבצעים סודיים, על הפצצות כירורגיות ומלחמות מתוחכמות, אז הוא צריך לקבל את המידע ממקור ראשון. אבל ראש הממשלה לא עורך תוכניות טלוויזיה. לא מאשר לוחות שידורים. לא מוציא ניידות ושולח צוותים לסקר את עצמו... לא? או שכן? או שזה נורא חשוב לו מי עושה את זה.

ואיך מסבירים לציבור את ההבדל בין שקל ליום עבור ערוץ ציבורי לעומת 300 שקל לחודש עבור שידור מסחרי? הרי זה ערוץ שרובו של הציבור אינו רואה, למרות שבמקביל הוא דווקא שומע את קול-ישראל כל בוקר תמורת אותו שקל ועוד 8 תחנות אחרות, נצמד אל המרקע של ערוץ 1 בעת אסונות, ימי זיכרון וסדרות תעודה מיוחדות שמשודרות למרבה הטירוף מול תוכניות הבישול והריקוד עתירות הרייטינג.

אז איך?

איך מסבירים לציבור את תפקידו הדמוקרטי של העיתונאי בשידור הציבורי? מה בעצם ההבדל בינו לבין העיתונאי שמקבל משכורת עתק בשידור המסחרי?

אז אנחנו האייטם.

עכשיו צריך להתמודד עם מסרים מסובכים. חוסר מידע. מידע מסולף. שנאה. תיעוב. מסע של דה-לגיטימציה של ציבור גדול מול ציבור קטן ושקט שמבקש את התכנים של ערוץ 1. זה שמחכה כל יום ראשון לסרט תעודה איכותי ברצועת "הסיפור האמיתי", וכל יום רביעי לתחקירים של "מבט שני", ובמוצאי-שבת ל"רואים עולם".

איך מסבירים את חשיבות הבאת קולו של רפי רותם, שנאבק ברשות המסים ובמבקר המדינה על גורלו שוב ושוב עד שבעייתו תיפתר בלי קשר לרייטינג של אותו ערב? איך מפנים את תשומת לבו של הציבור לרצח תאיר ראדה ואל החקירה והמשפט של הנאשם המלאים חורים מוזרים ומקוממים?

בימים אלה מופקת בערוץ הראשון סדרה רחבה של 15 פרקים על תולדות ארץ ישראל. יחד עם שש חברות הפקה חיצוניות נחשפות מלחמות רבות שעברו על הארץ הזאת, מלחמות יהודים, חורבן ראשון וחורבן שני. אבל מבין ההריסות נחשפת גם יצירה מדהימה של שפה, ספרים וערכים הממלאים את חיינו עד היום. ציורים, פסלים ופסיפס של מציאות ישראלית.

אז ננסה מעתה לדבר על חורבן ויצירה. על הצלחות וכשלונות ועל השאלה אם סגירת הבית הראשון של השידור הציבורי תביא להקמת בית שני יותר טוב, יותר יעיל, יותר מקצועי ופחות מושפע מהפוליטיקה. או אולי להפך.

דבר אחד אי-אפשר להמשיך. אי-אפשר להמשיך לנופף בשורה של כשלונות ניהול של מוסדות והנהלות שהממשלה מתעקשת למנות בכל פעם מחדש בלי להזכיר אף פעם את הישגי אנשי המקצוע בתחום העיתונות וההפקה ברדיו ובטלוויזיה, בחדשות ובתעודה ובתרבות, במוזיקה ובשידורים לעולים.

המסרים הם מורכבים, אבל המציאות היא מורכבת ואנחנו, שתמיד סומכים על כושר השיפוט של הציבור, מצפים שהפעם הציבור יפעיל את כושר השיפוט שלו גם כשמדובר בנו עצמנו.