ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, חשף השבוע טפח מתחושת האיום האופפת את התנהלותו של כל מנהיג המתגורר ברח' דאונינג 10. בעדותו בפני ועדת לבסון, הבודקת את ההתנהלות האתית של התקשורת בבריטניה, הודה בלייר כי שקד לשמור על יחסים טובים עם העיתונות משום שידע שבכוחה להפיל אותו מכסאו.
"ברגע שהם נגדך, העניין גמור", אמר בהתייחסו לצהובונים הבריטיים. "זו מערכה חזיתית מלאה, יומיומית, ממש מחויבות לכל החיים. אתה נמצא במצב שבו עליך להתמודד עם אנשים חזקים מאוד, שיש להם השפעה גדולה על המערכת הפוליטית. אם הם היו מתנגדים לך – הם היו ממש יוצאים למתקפה עליך".
הוא תיאר את ראש ממשלת בריטניה, הפועל בסביבה שבה קיים תאגיד התקשורת הענק של רופרט מרדוק, כמי שנמצא במגננה מתמדת, ואישר כי התאגיד הפך לגורם משמעותי ביותר בפוליטיקה הבריטית. "כאשר יש לך תפוצה של שלושה או ארבעה מיליון עותקים – זוהי עוצמה", הסביר, "עד כדי כך, שבכל עיצוב אסטרטגיה פוליטית או מהלך ממשלתי צריך לקחת אותה בחשבון".
ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר. פילדלפיה, אפריל 2012 (צילום: המועצה לענייני חוץ של פילדלפיה, רשיון cc-by, עיבוד: "העין השביעית")
בלייר לא לבד. חשיפת שיטות עבודתם של עורכים ועיתונאים בקבוצת ניוז-קורפ של מרדוק מעידה עד כמה הסתאבו יחסי הון-שלטון-תקשורת בדמוקרטיה הבריטית ועד כמה הם הפכו לפתולוגיים. מהצד האחד של המשוואה צפה קרבה הדוקה מדי, אינטימית, בין עיתונאים למושאי סיקורם, ומהצד השני מבצבצת תחושה הדדית של איום.
משהו מזה קורה גם בישראל. פוליטיקאים מאשימים כלי תקשורת מרכזיים בסיקור עוין ומקרינים תחושה של פגיעות ואיום. מנגד מבצבצים מדי פעם קשרים חברתיים הדוקים מדי בין פוליטיקאים לעיתונאים המסקרים אותם. היו גם מצבים שבהם אינטרסים עסקיים של בעליהם של כלי תקשורת היו מסורים להכרעתם של פוליטיקאים, והתלות הזו ניכרה באופן שבו המערכות העיתונאיות סיקרו אותם.
כך, למשל, מואשם "ידיעות אחרונות" בסיקור עוין של בנימין ושרה נתניהו, כשההסבר הנלווה לכך הוא הדחיפה שנתן נתניהו להקמתו של החינמון "ישראל היום". מנגד מצטייר "ישראל היום" כזרועו התקשורתית של ראש הממשלה. גם רשות השידור הולכת ונכבשת על-ידי לשכת נתניהו. המהלכים האלה לא ייתכנו ללא הבנה אינטימית בין אנשי השררה למנהלי כלי התקשורת שבהם מדובר. בזמנו נתפס "ידיעות אחרונות" כעיתון המגלה אהדה מיוחדת לאהוד אולמרט, ואילו "מעריב", בעידן עופר נמרודי, נראה כמי שמחניף לשלטון באשר הוא.
קרבת יתר בין עיתונאים לפוליטיקאים היא, לא פעם, תוצאה (פסולה) של קשרים לגיטימיים בין אנשי תקשורת למקורותיהם, אך לעתים היא נגזרת של שיקולים זרים. כיום מושפעת התנהלות התקשורת כולה, באופן חריף, ממאבק ההישרדות שהיא מנהלת. התקשורת הישראלית (כמעט כולה) אפופה תחושה של איום קיומי, והפגיעות הזו משפיעה על התנהלותה. למרבה האירוניה, גם הפוליטיקאים הישראלים חדורים אמונה שבכוח התקשורת למוטט את מעמדם. תחושת הרדיפה ההדדית הזו שבין כלי התקשורת לראשי השלטון היא תופעה מרתקת המזמינה בירור. הנה כמה המחשות:
בעת מלחמת לבנון השנייה הסביר שר הביטחון עמיר פרץ את יחס התקשורת אליו ברדיפה שמטרתה להפילו מכסאו. בנימין נתניהו, אם ישירות ואם באמצעות דובריו, מייחס, מדי פעם, חשיפות על התנהלותו כמזימה שהתקשורת נותנת לה יד כדי להדיחו.
עצם הקמת "ישראל היום" על-ידי נתניהו היא המחשה להכרתו שבכוחו של כלי תקשורת מרכזי לרומם או להפיל ראשי ממשלות. ספרו של מוטי גילת על אריה דרעי מזכיר עד כמה האמין מנהיגה של ש"ס כי מטרת התחקירן היא לחסל את הקריירה הציבורית שלו. לאחרונה אמר אהוד אולמרט, בראיון ל-CNN, כי גורמי ימין קיצוניים מקרב יהודי ארצות-הברית הזרימו מיליוני דולרים לישראל כדי לגרום להפלתו. הוא אמנם לא קשר באופן מפורש את המהלך הזה להתנהלותו של כלי תקשורת ישראלי כלשהו, אך לא צריך דמיון מפותח כדי להבין למי הוא מתכוון.