נניח שאתם העורכים של עיתון ישראלי הצריכים להעריך את התקציב של מסע פרסום במימון ציבורי להאדרת שמה של תל-אביב כמעוז הומואי מצטיין. בלי להציץ, מהי לדעתכם עלותו הכוללת של הקמפיין? עכשיו מותר להציץ. ב-21 בפברואר 2011 פירסם ynet ידיעה שעניינה מאמצי קידום התיירות הגאה לתל-אביב ונקב במספר 340 אלף שקל, כשבמימון חולקים עיריית תל-אביב ומשרד התיירות.
מצעד הגאווה בתל-אביב, 2010 (צילום: עומר מסינגר)
אלא שלפעמים הדקויות אובדות בתרגום. בתחילת מרץ 2011 פורסם המאמר במדור התיירות של אתר ynet באנגלית. גם הגרסה האנגלית הביאה את המספר. כמעט אותו המספר. ה"אלף" המקורי הפך באנגלית ל"מיליון", כלומר, 340 מיליון שקל, שכעת, לטובת קהל הקוראים, גם נלווה בתרגום לדולרים לפי שער החליפין התקף: כ-94 מליון דולר. בדומה למאמר המקורי, המספר תיאר את ההוצאה בשנה החולפת ויוחס ליניב ויצמן, חבר מועצת העיר תל-אביב-יפו, המשמש יועץ ראש העיר לענייני הקהילה הגאה.
כדי להתחקות אחרי מקורה של ההיפר-אינפלציה במעבר בין השפות, יש ללכת הלאה לידיעה קצרה אף יותר, במדור התיירות של ynet באנגלית מיולי 2010, ועניינה הוא השקתו של הקמפיין. הידיעה נפתחת במספר 340 מיליון שקל לצד הסכום הדולרי המותאם של 88.1 מיליון דולר.
מובן שהמספר מופרך. הרי התקציב השנתי של משרד התיירות עומד על בערך 90 מיליון דולר, לרבות כמיליון דולר לאבטחת השר וקצת יותר מזה לתחזוק קבר הרב שמעון בר-יוחאי במירון. המספר הוא עד כדי כך מופרך שלא זאת בלבד שלא תיקנו אותו, הוא אפילו לא עורר הדים. אף שהתקבע בדיווח המאוחר של ynet באנגלית, הוא נשכח כידיעה שולית חסרת חשיבות עד שחולץ מתהום הנשייה של האינטרנט ישר אל ה"ניו-יורק טיימס".
בנובמבר האחרון פירסם העיתון בעמוד הדעות את המאמר "Israel and Pinkwashing", מאת שרה שולמן. "שטיפה ורודה" הוא מונח דומה לזה של "שטיפה ירוקה" ("Green Washing"), הבא לתאר פעולות סביבתיות תדמיתיות הנעשות על-ידי תאגידים מזהמים כדי לשפר את תדמיתם. כך שולמן, פרופסור בסיטי-יוניברסיטי בניו-יורק וסופרת ואקטיביסטית אמריקאית, טוענת כי ממשלת ישראל מתעלת את ההישגים של הקהילה הגאה (קהילת הלהט"ב) בישראל כדי להסיט את תשומת הלב מהכיבוש ולאפשר לה להמשיך במדיניותה כלפי הפלסטינים.
המאמר הזה עורר לא מעט הדים בקהילה היהודית ובקהילת הלהט"ב באמריקה, ואלו חצו את האוקיינוס והגיעו במהרה אפילו למשרד ראש הממשלה בירושלים. כאשר רון דרמר, היועץ הבכיר של ראש הממשלה, הודיע ל"ניו-יורק טיימס" שנתניהו מסרב להצעה לכתוב מאמר דעה עבור העיתון, הוא טבע את הביטוי "ביביוושינג" (bibiwashing) במשחק מלים על הביטוי של שולמן.
אם כן, כיצד מבססת שולמן את הטענה כבדת המשקל? הנה אחד הנתונים המרכזיים שלה: "ב-2010 דיווחו כלי תקשורת בישראל כי מחלקת התיירות של עיריית תל-אביב פתחה במסע פרסום בעלות של כ-90 מיליון דולר, במטרה להציג את העיר כ'יעד תיירותי עבור הקהילה הגאה הבינלאומית'".
התרגום של המאמר מה"טיימס" המובא לעיל אינו שלי. זהו התרגום שפורסם ב"הארץ" ב- 13 בינואר, צמוד למאמר ארוך העוסק בקהילה הגאה בתל-אביב. באותו מאמר מובאים דבריו של יו"ר אגודת הלהט"ב, שי דויטש, המוזכר גם במאמרים לעיל, הגורס כי "בקמפיין לעידוד התיירות הגאה הושקעו בשלוש השנים האחרונות כמיליון שקלים". כלומר, בגילום שנתי גס, בערך 340 אלף שקל או 90 אלף דולר.
שני העיתונים המובילים טעו, הטעות המקורית היא של ה"ניו -יורק טיימס". לא רק "הארץ" נסמך על המקור האמריקאי והפיץ הלאה את המספר השגוי, גם עיתונים ועיתונאים אחרים בארצות-הברית שהשתתפו בפולמוס הציבורי שהתעורר לגבי ה"רחצה הוורודה" ציטטו אותו כעובדה. ובכל זאת, נדמה שמעורכי "הארץ" אפשר היה לצפות להיכרות אינטימית יותר עם סדרי גודל ישראליים, או לפחות להתאמה בין הנתונים הסותרים בעליל באותו עמוד בעיתון.
אמנם, בדרכו להופיע בעברית ב"הארץ", איבד המאמר המקורי פסקאות שלמות ונערך בצורה רשלנית כך שחלק מהדקויות אבדו (במאמר שלא הצטיין בהן מלכתחילה), ואי-דיוקים נוספו והודגשו. כך למשל בעוד שה"ניו-יורק טיימס" ציין מראה מקום שבאמצעותו התאפשר לי על נקלה לגלות את הטעות בדיווח על תקציב הקמפיין, "הארץ" ייחס אותו ל"כלי התקשורת בישראל" (בלשון רבים), תוך הימנעות תמוהה מציון השם המפורש, ynet.
כאשר "הארץ" נוקב בכל זאת בשם מפורש, הוא טועה במין. "התיאורטיקן ג'סביר פואר" היא תיאורטיקנית (המתמחה, אגב, בלימודי מגדר). טעות נוספת, המשותפת לשני העיתונים, היא באופן התיאור של הארגונים הפלסטיניים אסוואת ואל-קאוס. ה"ניו-יורק טיימס", ובעקבותיו "הארץ", לא ציינו במפורש שאלה ארגונים הרשומים בישראל, כלומר ארגונים ישראליים למהדרין. לעומת זאת, רישום בישראל כאזרח הספיק כדי להקנות למפיק פורנוגרפיה ניו-יורקי את התואר "ישראלי".
יש לשבח את "הארץ" על שהוא מעמיד לרשות הקוראים מאמרים מתורגמים של העיתון האמריקאי. יש גם מקום לסלחנות כאשר בלחץ הדדליין התרגום עלול לעיתים להחסיר מהמקור. קשה יותר לעשות זאת כשמאמר רואה אור כשישה שבועות לאחר הפרסום המקורי (בלי שהדבר מצוין) וכאשר מדובר במאמר רגיש ובעייתי מלכתחילה.
יואב סיון הוא עיתונאי ישראלי וחוקר-מבקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו-יורק