אתמול שודר הפרק האחרון בעונתה השנייה של "הינשופים", תוכנית התרבות של ערוץ 8 בהנחייתו של העיתונאי ומבקר הטלוויזיה רוגל אלפר. צפיתי בשתי העונות ולא החמצתי ולו פרק אחד. אני מודה שהתמכרתי. ואין זאת דווקא משום שמדובר בתוכנית המעולה ביותר. נהפוך הוא: צפיתי ב"ינשופים" באדיקות דווקא משום שלעתים קרובות מאוד היתה זו תוכנית מעצבנת, יומרנית, בעלת ניחוח בלתי נסבל כמעט של זחיחות איומה ושל שביעות רצון עצמית חסרת גבולות; אבל היה שם משהו שלא ניתן היה להתיק ממנו את העיניים – כמו תאונת דרכים קשה או כמו פצע מגרד במיוחד התובע בכוח את תשומת הלב.
למרות זאת, ואולי בגלל זאת, בסופו של דבר אין מנוס מלקבוע כי "הינשופים" – על כל מגרעותיה (והיו לה מגרעות רבות) – היתה, מקץ שתי עונות בלבד, למוסד תרבותי של ממש. ההתחלה היתה מגומגמת מאוד. בתוכניות הראשונות ניכר באלפר שהוא נבוך ממעמדו כמנחה, ומבוכתו ניכרה בכל. השיחות היו צולעות, המשתתפים התקשו להתבטא, והתוכנית בכללותה לא זרמה. אבל כעבור זמן קצר החלו המשתתפים להשתחרר, והדיונים הפכו לקולחים יותר ויותר.
חברי הפאנל הקבועים של "הינשופים" (אני מתעלם מכמה אורחים לרגע, כגון אוהד פישוף ותומר שרון, שהפציעו ונעלמו בתוך זמן קצר, לאחר שלא הצליחו לתרום תרומה משמעותית לשיחות שהתנהלו בתוכנית) היו, פחות או יותר, הבחירה הצפויה.
מדובר בברנז'אים קלאסיים, רובם מתחום העיתונות הכתובה, שניטלו מלב לבו של מה שמכונה "הבצה התל-אביבית": עמית שהם, עורך לשעבר במוסף "הארץ" ושל "ז'ורנל" של מעריב; רנה ורבין, עורכת בהוצאת ידיעות-ספרים ומתרגמת; יאיר גרבוז, אמן וסופר מוערך, ולשעבר ראש המדרשה לאמנות במכללת בית-ברל; ניצן חורש, עיתונאי לשעבר וסולן להקת אלקטרה בהווה, הסובל מבעיית פריזורה כרונית קשה (אפילו בהשוואה לגרבוז, עם תסרוקת ה"הלוואה וחיסכון" הנצחית שלו); איילה פנייבסקי, מבקרת הטלוויזיה של "עכבר העיר"; הבמאי והמפיק רון כחלילי; יהודה נוריאל, עיתונאי "ידיעות אחרונות", ועומר גולדמן, נערה צעירה וטובת מראה שתחום עיסוקה או מומחיותה לא התבהרו לי מעולם.
כל אלה, וכמה משתתפים קבועים נוספים, הציגו את עצמם כסמכויות ראשונות במעלה בענייני תרבות – "מבקרים" או "משקיפים" (כפי שהגדיר אותם שהם באחת התוכניות), המבינים את תהליכי העומק של התרבות, ושיש להם דעות מוצקות ומנומקות היטב על כל עניין תחת השמש. הדיונים שהתנהלו ב"ינשופים" היו, לפחות לכאורה, כבדי ראש ומעמיקים, אלא שלמרות היומרות יש להודות כי השטויות זרמו שם כמים; לעתים קרובות נדמה שבין חברי הפאנל מתחוללת תחרות סמויה, מי יוציא מפיו את האמירה השנונה, העדכנית והפרובוקטיבית ביותר, ולעתים קרובות מאוד נאמרו שם דברים שבינם ובין תרבות אין ולו הקשר הרופף ביותר.
על-פי רוב עסקו הדיונים ב"ינשופים" בשאלות הנוגעות ל"רלבנטיות" (אחת המלים החביבות על אלפר ויתר חברי הפאנל) של תופעות תרבותיות שונות: האם האופרה הישראלית רלבנטית? האם ליאונרד כהן, שביקר לא מכבר בישראל, עודנו רלבנטי? האם העיתונות המודפסת רלבנטית? האם הרומנים של צ'רלס דיקנס רלבנטיים? וכו' וכו' וכו'. התשוקה להיות רלבנטיים, מעודכנים ושנונים היא, ככל הנראה, המוטיבציה העיקרית של חברי "הינשופים", וגם המקור העיקרי לחסרונותיה העצומים של התוכנית: מצפייה ב"ינשופים" מתקבל הרושם כאילו אין בתרבות דבר מלבד ה"רלבנטיות"; כאילו התרבות במיטבה אינה אמורה להיות דבר המצוי מעבר לשאלות של רלבנטיות גרידא.
ולמרות הכל, השורה התחתונה היא ש"הינשופים" בהנחייתו של אלפר היתה תוכנית התרבות המעניינת ביותר בטלוויזיה, ואין זאת רק משום שלא היו לה בעצם מתחרות – ודאי שלא בערוצים המסחריים, וגם לא בערוצי נישה אחרים. "הינשופים" הוכיחה שתוכנית תרבות יכולה להיות, גם אם לפרקים, וגם אם, כאמור, לא כל הדיונים שהתקיימו שם היו מחוכמים במיוחד, משעשעת, מסקרנת, ואפילו אינטליגנטית. היא גם הוכיחה שלהתמדה יש גמול, והיא הלכה והשתפרה ככל שהזמן עבר. אלמלא ירדה מן המסך, ייתכן אפילו שבסופו של דבר היתה הופכת לתוכנית מעולה באמת.
לאחר שעבר את השלב הראשוני המקרטע, התגלה אלפר כמנחה סקרן, חד ובעל חוש הומור, המסוגל לנהל דיונים קולחים ומעוררי עניין. אין זה עניין של מה בכך: תוכנית התרבות הקודמת של ערוץ 8, "דיבור חדיש" (בהנחייתם של אסף הראל ומירי חנוך), מעולם לא הצליחה לעשות זאת, וירדה לאחר עונה אחת בלבד בלי שעוררה כל הדים.
אלפר התפתח אט-אט גם למראיין מוכשר, שאינו מתחנף למרואייניו, שואל אותם שאלות קשות ומתעקש על תשובות ענייניות, ואף מביע את דעתו שלו בלשון חריפה, הגיונית ותמציתית. צופיה של התוכנית זוכרים בוודאי את הראיון שערך אלפר עם אורנה בן-דור, יוצרת סדרת הריאליטי "מעושרות" של ערוץ 10. בן-דור הגיעה לראיון חדורת רוח קרב, תקפה את אלפר ואת יתר "הינשופים", וניסתה לטעון ש"מעושרות" היא תוכנית העצמה נשית לעילא ולעילא. אלפר שמר על שלוות רוחו לנוכח התקפותיה של בן-דור (מה שהוציא אותה משלוות רוחה אף יותר), ובסופו של דבר הצליח להגחיך את טענותיה כמעט ללא מאמץ.
מערכוני הפתיחה של התוכנית, שנראו בתחילת העונה הראשונה מאומצים וטרחניים, נהיו מצחיקים יותר ויותר ככל שהזמן עבר, ובעונה השנייה כבר כללו כמה פנינים של ממש. אבל נדמה שהדבר הטוב ביותר שקרה ל"ינשופים" היה השיפור המתמיד באווירה סביב השולחן, התחושה שהפאנליסטים – בין אם היו מוצלחים ובין אם לא – באמת נהנים לשוחח זה עם זה, ובאמת מתעניינים בנושאים שעלו לדיון. גם זה לא מובן מאליו כלל.
נראה כי המסר העיקרי של אלפר (לא רק ב"ינשופים" אלא גם ביצירות אחרות שלו, כגון הסדרה הדוקומנטרית "אתם שם בבית") הוא שתרבות היא דבר חשוב, לא רק משום שיש רבים המתעניינים בה, ולא רק משום שכרוך בה לפעמים כסף רב, אלא גם משום שהיא מעצבת את תודעתם של צרכניה בדרכים שונות ובלתי מורגשות. מבחינה זו חשיבותה של סדרה כמו "מעושרות" אינה נופלת מחשיבותו של הרומן "האחים קרמזוב", וראוי לדון בכובד ראש הן בזו והן בזה.
משתתפי ה"ינשופים" ניסו ליטול על עצמם את המשימה הזאת, וגם אם לעתים קרובות מדי נכשלו בה, בכל זאת ראוי להעריך אותם על המאמץ ולהצטער צער רב על ירידתה של התוכנית מהמסך. בחשבון הסופי, ה"ינשופים" היתה תוכנית רלבנטית באמת.