בשמונה אפס אפס מגיע לקריה, בשמונה אפס שתיים ישן כמו גווייה" ("ארץ נהדרת", "אגף הקיצוץ והייעול של צה"ל", עונה 11, פרק 1)

אווירת העליהום

דווקא ביום שבו העלו כל כלי התקשורת על ראש שמחתם את לכידתה של ספינת הנשק קלוז-סי, עסקה תוכנית הרדיו "מה בוער" במשהו אחר לגמרי: רינו צרור דן בהרחבה במעמדם הנשחק של אנשי הקבע בחברה הישראלית ובעלבונם המר.

מדובר אמנם בצירוף מקרים, אבל אין לזלזל בכוחם של צירופי מקרים ליצירת תובנות חדשות על אודות מצבים מובנים מאליהם. רינו צרור הוא המגיש של יום חמישי, לכן נושא שדורש כתבת המשך יופיע בתוכניתו הבאה בדילוג של שבוע. עובדת שובו של צה"ל כמנצח הגדול במופע הווידיאו המרהיב שהפיק בדרום ים סוף לא היתה יכולה להילקח בחשבון מראש, וכך יצא ששני הנושאים חברו יחד למקשה אחת: זרועו האחת של צה"ל, הארוכה להתפעל, וזרועו השנייה, הקצרה להדאיג. להדאיג, אלא אם הכל הוא אחיזת עיניים תקשורתית.

בתוכניתו הקודמת שוחח צרור עם טל לברם, הכתב הצבאי של גל"צ, על סקר שביעות רצון בין משרתי הקבע, שמצביע על מגמת זליגה של אנשי חאקי איכותיים אל השוק האזרחי. בין השאר תורמת לכך, על-פי הסקר, הירידה ב"יוקרת המקצוע הצבאי".

את האמירה הדרמטית בכתבת ההמשך ביטא אל"מ צביקה גפן, שהשתחרר השנה משירות ממושך באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. הוא אמנם "הגיע למיצוי" ואמנם העיד "רק על עצמו", אבל זאת היתה לו הזדמנות להמחיש את תחושותיו של לובש המדים: "קיים כרסום משמעותי ביכולת לצאת למקום אזרחי על מדים", הוא סיפר, ודיבר על "מבטים" כלפי לובש המדים המבטאים את "אווירת העליהום" שמקורה בסאטירה ובכתבות בעיתונות, והזכיר במפורש את הקטע ששודר לפני חודשיים ב"ארץ נהדרת".

קונה פינגווין במבצע של "חֶבֶר"

ב-3 בינואר, בפתיחת העונה ה-11 של "ארץ נהדרת", שודר הקטע "אגף הייעול והקיצוץ של צה"ל", ובו הוטמעו כל הקלישאות על אודות הצבא השמן, הבזבזן, הנהנה ממשאבים בלתי נדלים, הסובל מחשיבה יצירתית עד אבסורד. יובל סמו (המגלם את ראש האגף, שקונה פינגווין במבצע של "חֶבֶר") מבטא את החדשנות הצה"לית: השקעת מיליונים בפיתוח עצים עם גזע לבן, כדי לחסוך מאות שקלים בשנה על סיוד הגזעים בבסיסי המפקדות. ירון ברלד הוא רס"ן יפרח, איש הביצוע היעיל של הפרויקט ("יפרח, בשלוש יש לך בלו"ז קפה בוץ, בשלוש ועשרה השתנה על עץ ובשלוש וחצי אתה כבר צריך להטריד אותי מינית", מזכירה לו הרל"שית ליאת הרלב). כדי להתייעל יפרח מוציא לפנסיה מוקדמת ילד במדים שטרם מלאו לו שש.

יובל סמו וירון ברלד במערכון "אגף הייעול והקיצוץ של צה"ל", "ארץ נהדרת", 4.1.14 (צילום מסך)

יובל סמו וירון ברלד במערכון "אגף הייעול והקיצוץ של צה"ל", "ארץ נהדרת", 4.1.14 (צילום מסך)

אם למדוד סאטירה על-פי מספר הנעלבים ועומק העלבון, הרי שהקטע הזה הוא קטע אפקטיבי. העובדה שתוכנית רכה כ"ארץ נהדרת" נשכה את הנושא בנינוחות מלעיגה אכן מלמדת משהו על הלך הרוח הציבורי. אייל קיציס יכול להרשות לעצמו להציג את "חברי 'המועדון' החסינים מכל קיצוץ או שחיקה בתנאים", בלי לקחת על עצמו ועל התוכנית סיכון יתר, כלומר לאבד מאהבת הקהל הרחב.

כשכתבת "גלובס" סטלה קורין-ליבר מראיינת חודש לאחר מכן את תא"ל ראם עמינֹח, היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון, היא נסמכת בין השאר על השידור ב"ארץ נהדרת". הנה אפוא סימולקרה מעגלית: הסאטירה המשקפת דימוי קריקטורי של מציאות הופכת מציאות המשמשת בסיס לדיון בסוגיה מופשטת כתקציב הביטחון.

חברים, כבשנו את היעד

"כתף לכתף עם אנשי הקבע" הוא דף פייסבוק שנפתח יומיים לאחר שידור "אגף הייעול והקיצוץ" ב"ארץ נהדרת". הדף מגדיר עצמו כ"קבוצה לאנשים שמרגישים שהגזמנו קצת עם השמצות, עם לעג והתעללות תקשורתית באנשי הקבע".

ביום חמישי האחרון שוחח צרור עם סרן ברברה קזנוביץ', יועצת ארגונית במערך מדעי ההתנהגות, שפתחה את הדף, ועם אל"מ שרונה הרשקו, ראש מינהלת מגורים. שתיהן השתחררו בשנה האחרונה משירות קבע.

הרשקו לא רק מודה שיש מקרים שבהם החליפה את מדיה בבגדים אזרחיים, אלא גם מנמקת: "כדי להגן על משרתי הקבע בחרתי ללכת במקומות מסוימים באזרחי". כיוון שעבודתה הצבאית חייבה אותה לבוא במגע עם גורמים אזרחיים, היא נמנעה מללבוש מדים כדי שאנשים לא ישאלו את עצמם מה היא עושה בשעות היום במדרחוב או בבית-קפה. הרשקו דיברה על קשייו של איש הקבע שנאלץ לעבוד לפעמים בשבתות ובשעות לא שגרתיות ללא תמורה, וללא ועד עובדים שייצג אותו.

קזנוביץ' מבקשת להשמיע את קולם של אנשי הקבע ולהיות להם לפה בשיח הציבורי. היא מבקשת להציג את איש הקבע מזווית אחרת, כאדם שמוותר על זכויות בסיסיות כמו לשבות או להתבטא בחופשיות, למען מטרה בעלת משמעות.

צרור מפרגן לשתיים, מחמיא להן ומזדעזע אפילו יותר מהן מתיאור ההימנעות מלשאת בגאווה את המדים. הוא גם מוותר לחלוטין על האפשרות לחדד את הדיון באמצעות הבאת צד אחר. כשראיון כזה מתנהל בתחנה צבאית, עולה מיד השאלה מה הניע אותו, מי יזם אותו ומי החליט לנקוט את הקו החד-צדדי המפרגן, המצומצם והנמנע מהצגת תמונה רחבה יותר של הנושא.

"חברים, כבשנו את היעד. אנחנו בתקשורת. גם אם כרגע זה אמצעי תקשורת מאוד תומכים ואוהדים", נכתב בדף אחרי הראיון שנתנה קזנוביץ' לצרור.

עם ישראל, הספינה בידינו

"כמו בסרטים", היתה כותרת "ידיעות אחרונות" על תפיסת קארין A, מבצע תפיסתה של ספינת הברחת הנשק המתוקשר הראשון, ב-2002. המתחרה דאז, "מעריב", הכתיר את הדיווח ב"נתפסו על חם", והתכוון לאקדח המעשן של ערפאת וחבורתו. "על חם" היתה גם כותרתו של "מעריב" כאשר נתפסה ספינת הנשק פרנקופ ב-2009. "על חם", "פשיטה בלב ים" וגם "אקדח מעשן" הם דימויים שמוחזרו שוב ושוב בימי השידורים על תפיסת הספינה בשבוע שעבר. האומנם ספינות נשק אחדות שנתפסו על פני יותר מעשור משנות את מאזן ההתחמשות הכללי שמעבר לגבול?

הנה עוד דימוי מעגלי: מבצע צבאי שמדמה סרט רב-תקציב שמדמה מבצע צבאי. ביחידות ההסברה הצה"ליות מבינים זאת והתכוננו בשקדנות לרגע. ואכן, מרגע שהסתיים בהצלחה, הפך המבצע להופעה פתוחה לקהל. הפקה ספקטקולרית של תיאטרון צה"ל. ולמה לא לקרוא לדוברים בשמם: מערך הדוברות הצבאית הוא היום לא רק מו"ל תקשורתי רב-עוצמה, שמתפעל במיומנות את מריונטות העיתונות מקיר אל קיר, אלא גם אולפן הוליוודי גדול.

"עם ישראל סומך עליכם", הקריא מפקד חיל הים מעמדת האדמירל את פקודתו לכוחות הפושטים על הספינה, כאילו דבריו הם נאום בטקס. ומשזוהתה בוודאות רקטה, או רקטות, מן הדגם ארוך הטווח, הוסיף מפקד החיל בדיווחו למטכ"ל שהרקטות הללו "היו עלולות לסכן מיליונים".

כאן תופח הדיווח המבצעי הרזה והופך לתעמולת העצמה המיועדת למצלמות וללווייני השידור. מה משמעות הקביעה "עלולות לסכן מיליונים"? האם לאחר תפיסת הספינה יוצאים המיליונים מכלל סכנה? או שנשקפת סכנה מסוימת למיליוני תושבי ישראל גם משאר 200 אלף הטילים, רבים מהם ארוכי טווח, המכוונים אלינו?

בוא תשמור אתה על המדינה

עמודיהם הראשונים של עיתונים, כמו פתיחות המהדורות המשודרות, אוהבים מבצע ימי, ובמיוחד מבצע מצולם. כאן לא מדובר בכתם פיח מפיצוץ קרקעי עמום של מחסן נשק, ששום ארגון ומדינה אינם לוקחים עליו קרדיט, ורק העיתונות הזרה חסרת האחריות וגבותיהם הזקורות של הכתבים הצבאיים וקולם המסתורי משייכים את הכבוד לצה"ל. במרחב הימי אפשר להסתובב בזירה, במים בינלאומיים, לרחף מעליה, להריע למשט הסטי"לים, להעריץ את הצוות ההחלטי שעל גשר הפיקוד ואת מיקרופון המדונה של הרמטכ"ל. הרדיו מיד יצטרף לחגיגה וישמיע את קלישאת ה"יידישע פיראטן".

משהו מוזר קורה לצה"ל. ככל שהוא צובר עוצמה, הוא מתכנס בתוך עצמו, מתחפר בתוך תדמיתו. מצד אחד צבא אדיר, עוצמתי, מתוחכם ורב-יכולות. מצד אחר, ארגון בעל דימוי עצמי נמוך, אפוף תחושת קורבנות, שמדרבן את עצמו בסיסמאות ריקות. פעם היה זה צבא העם, היום נראה שצה"ל הוא מגזר לעצמו, מנותק מהוויית החברה האזרחית.

"סיפורי עובדים: שימי דנינו", מתוך קמפיין פרסום עצמי של חברת החשמל, 27.10.13 (צילום מסך)

"סיפורי עובדים: שימי דנינו", מתוך קמפיין פרסום עצמי של חברת החשמל, 27.10.13 (צילום מסך)

כגודל הביקורת הציבורית, כך גם תוקפנות הגופים המבוקרים כלפיה. לא מזמן הפיקה חברת החשמל סדרת סרטוני הסברה שתכליתם להראות עד כמה חיוניים כמה מעובדיה, כמה מיומנים הם וכמה מסוכנת עבודתם. זאת כדי לצבור אהדה במערכה הציבורית נגד ההטבות והבונוסים החריגים שהחברה גובה מן הציבור. מן הסדרה ההיא נחקקו בתודעתי דבריו של שימי דנינו, איש תחזוקת קווי המתח הגבוה המטפס על עמודים גבוהים ופועל על קווי חשמל חי. "יש תמיד מה להגיד על חברת החשמל... שיבואו רק לשבת לידי שעתיים. אני אעבוד, הם יישבו שעתיים בשטח עם האבק, העשן, הלכלוך, השמש והצעקות... אחרי זה שיגידו שאני אוכל חינם".

"לא מתאים לך? בוא תשמור אתה על המדינה. קח את הנשק", גוער תא"ל יובל סמו, ראש אגף הייעול והקיצוץ בצה"ל, באייל קיציס השואל לתומו: "איך יכול להיות שהבטיחו קיצוץ בתקציב הביטחון ובסוף קיבלתם תוספת של מיליארדים?".

שקיפות והיאטמות

צה"ל מנכס לעצמו לאחרונה את המושג "שקיפות", אבל אסור לטעות בשקיפות הצה"לית. בארגון ההולך ומתעצם כמו צה"ל נוצרת אקולוגיה תרבותית-מוסרית משל עצמה, הנסמכת על שפה משל עצמה. למושג שקיפות יש בצה"ל משמעות שונה בתכלית, שכן צבא, בהגדרתו, אינו ארגון שקוף.

אם צבא פותח חלון מידע לציבור, אין המהלך נובע משקיפות במובנה האוניברסלי. השקיפות הצבאית היא יזומה, מבוקרת ומוגבלת על-פי צורכי המקום והזמן. תכליתה היא לתועלת הארגון ולאו דווקא לטובת הציבור. בהרבה תחומים תקציביים בלתי מסווגים – כגון תנאי שירות והטבות – שבהם ראוי כי הצבא ינהג שקיפות כלפי הציבור, הצבא עושה כל מאמץ להימנע מכך.

כיוון ששקיפות חלקית גרועה מאי-שקיפות מוצהרת, צריך לקבל בחשדנות את שקיפות-היתר שהוצגה במבצע לכידת הספינה. אין דרך להסביר את ההנצחה המבצעית המצולמת אלא בצורך להאדרה עצמית. הלוא את העדויות ל"אקדח המעשן" היה הצבא יכול להעביר הן לזירה הדיפלומטית העולמית והן לידיעת הציבור בישראל גם ללא ספקטקל הלכידה המגוחך. האומנם הסרטת לכידתה של ספינת המשא הרעועה על-ידי צי הזודיאקים, הסטי"לים וכלי הטיס והצגה לראווה של טיל או שניים המוטלים על הסיפון כאילו היו כרישי ענק שניצודו בקרב פנים אל פנים משרתת מטרה אסטרטגית כלשהי?

ואם כבר הוזכרו כאן ראם עמינח ודבריו על השקיפות התקציבית, מגיע לנו יותר מאמירות כוללניות שבנוגע להן עלינו לסמוך על הדובר הטוען בראיון כי "השקיפות והפתיחות שלנו נמצאים היום במקום אחר" (במובן החיובי של המשפט). האמנם פנסיה תקציבית היא פתרון זול יותר מפנסיה צוברת? והיכן משתלבת בדבריו בעיית גיל הפנסיה הנמוך של משרתי הקבע, לנוכח הכוונות להעלות את גיל הפנסיה לציבור האזרחי בפעם השנייה בתוך עשור?

כדי שהציבור האזרחי, העצמאי או השכיר – הנאבק יום-יום באי-הוודאות התעסוקתית והביטוחית – ישקם את האמון בצה"ל, יש צורך בחשיפת העלויות של תוכניות הלימוד על חשבון הצבא, הביטוחים הרפואיים, מועדוני הקניות ושאר ההטבות. אם הפערים אינם גבוהים כפי שנדמה, הצגת הנתונים דווקא תיטיב עם משרתי הקבע.