אמירותיה הנחרצות של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בפרשת המאבק של אלי עזור וחברת קאנווסט הקנדית, על אודות פרקטיקה פסולה ונפסדת שבמסגרתה פועלים גורמי יחצנות לקידום עניינו של אדם אגב השחרת פני יריבו העסקי, הן אפקט מצנן על תעשייה משגשגת שלמה. רק ימים ובתי-משפט נוספים יגידו אם מעתה נראה פחות קמפיינים כאלה או שניהולם ייעשה באופן זהיר וחשאי יותר, תוך ניסיון להשאיר פחות עקבות כתובים, ראיות וחשודים.
לא פחות מעניין מכל אלה הוא מה שלא נאמר בפסק הדין, אך מרחף בין שורותיו במלוא העוצמה. הכוונה היא לשאלה, איפה היו העיתונאים שבלעדיהם לא היו עוברים המסרים הפסולים הללו (לטעמו של בית-המשפט) אל הקורא? מה מידת רשלנותם ואחריותם המקצועית לכך שהקורא קיבל מידע מטעה ומגמתי ושהושחרו פניו של אדם ונפגעו עסקיו?
(צילום: רוני ר, רשיון cc-by-nc-nd)
העיתונאים וכלי התקשורת לא היו הפעם צד להליך המשפטי. מעניין יהיה לשמוע מה היו שיקולי עזור ועורכי-דינו כשבחרו לחסוך מהם את התביעה, שכן על פניו ייתכן כי לא כל שורת ההגנות שהוזכרה לאחרונה בפסק-דין אילנה דיין וסרן ר' היתה עומדת להם. ספק אם היתה במקרה זה מה שכינה בית-המשפט "עיתונות אחראית".
אמנם, רוב הדיווחים העיתונאיים עסקו בציטוט דברים בשם אומרם מצדה של קאנווסט, אך עניין זה אינו אמור להיות פטור מאחריות עיתונאית באשר לתוכן הדברים ובדיקתו. אגב, גם מורל-צור, משרד היחצנות שנתבע גם הוא בתחילה, נמחק מאוחר יותר מכתב התביעה, טרם הגשת בקשה לזימונו של מוטי מורל לעדות. היה מעניין לקבל מידע רב יותר על שיקולי הצדדים שהביאו להסכמה לפטור את מורל-צור מהתביעה, שאם היו ממשיכים לשמש בה נתבעים, היו צריכים להגיש במסגרתה תצהירים מטעמם.
השופטת אגמון-גונן מרחיבה, מתארת ומצטטת מספר לא מבוטל של ידיעות עיתונאיות שפורסמו על הסכסוך בין עזור לקאנווסט. היא גם מתעכבת על הודעות לעיתונות מטעם מורל-צור שחלקים גדולים מהן נכללו בטקסט העיתונאי הסופי כמעט ללא שינויים. בהקשר זה מתגלה במלוא עוצמתה מציאות עגומה המאפיינת את עבודתם של לא מעט כתבים וכלי תקשורת. במקום וידוא, הצלבה, בדיקה, ניסוח מחדש והשמטת חלקים בעייתיים ומגמתיים או שאינם ראויים להיכלל בידיעה מסיבות אחרות, הציבור מקבל קומוניקט שלם או כזה שההתערבות בו היתה לצורכי התאמה למספר המלים הנדרש.
במציאות כזו, שבה הכל לעוס, מוכתב ומשוכתב, מה נותר לומר על תפקידו העצמאי של הכתב? אני מניח כי לא הרבה כתבים יופתעו אם אציין שהקשר הסימביוטי בין המקור לכתב חזק כל-כך ביחס לתוכן המועבר, עד שהמקור המעוניין מכתיב לכתב מאוים הדדליין את הטקסט מעברו השני של קו הטלפון. התנהלויות כאלו אינן נדירות, לא היום ולא בעבר, אך הקוראים ברובם המכריע אינם מודעים להן.
בכל הנוגע לאינטרס של הקורא, מסמנות תופעות אלה מקום נרחב לדאגה. עלינו לתהות איזה מוצר מקבל במציאות הזאת הקורא. עד כמה הוא מודע לאופן שבו מקבל הכתב את התכנים ולמידת העיבוד (הדלילה, אם בכלל) שהם עוברים תחת ידיו. האם דיווח הנחזה להיות אובייקטיבי, אך למעשה רובו הוא דייסה יחצנית, הוא מוצר שראוי להגיש לקורא בלי אזהרות על גב האריזה?
גם אגמון-גונן היתה שותפה לדאגה זו כשכתבה: "יש למנוע פרקטיקה זו משום שהיא מביאה לכתבות בעיתונות שנראות על פניהן כדיווחים אובייקטיביים, בעוד שמאחוריהן האינטרס לפגוע באחר. הדבר מודגש במיוחד בנושאים הכלכליים, שם מרבית השחקנים יכולים להרשות לעצמם העסקת משרד יחסי-ציבור. כאמור, לדבריו של מוטי מורל, זוהי פרקטיקה מקובלת, ואם כך, רק גובר הצורך למנוע אותה. אוסיף, כי כאשר מדובר במעשה מכוון, קל יותר להטיל אחריות, כיוון שלא ייפגע מי שלא היה מודע. אשר לעצם הפעילות – כאשר מדובר במסע יחסי-ציבור לקידום עניינו של עסק או אדם, אין בכך כל רע, אך אין לעשות זאת בדרך של פגיעה לשמה באחר".
בעניין האחרון ראוי להרהר היטב בגישתה של השופטת. לתפיסתה, כפי שעולה מהדברים שהובאו כאן, שימוש ביחצנות לשם קידום אינטרסים הוא פרקטיקה ראויה כל עוד לא משמיצים מישהו. נדמה כי אפשר לקבוע שניתן להטעות את הציבור ולגרום לו נזק לא קטן גם אם לא מלכלכים על אף אחד, אלא סתם מוסרים מידע מוטה, חלקי, שגוי או זרוע אינטרסים. כיוון שהציבור הרחב לא היה צד להליכים המשפטיים במקרה הזה – נראה שטובתו היתה חשובה פחות ולא באה לידי ביטוי במאזן האינטרסים הסופי.
עוד מעניין להשוות את קביעותיה של השופטת ביחס ליחצנות הפוגענית, לפעילות לוביסטים שספגה לאחרונה קיתונות של זעם בשל התדמית הנכלולית שלה. מחקרים אקדמיים מצביעים על לא מעט יתרונות שמפיק הציבור מעבודת הלוביסט, אך מצביעים על הצורך בגילוי מלא בזמן אמת של האינטרסים שמיוצגים על-ידי השתדלנים ושל מקורות הנתונים שבידיהם.
לתופעות הללו נודעת משמעות גם בכל הנוגע למערכת היחסים של כתב-מקור ולאינטרס המפעיל את המקורות, במיוחד היחצניים שבהם, אגב העברת המידע לעיתון ולעיתונאים. כאן המקום לשאול אם האינטרס של המקור חשוב או משני ואם יש לשקול לחשוף אותו לציבור.
האם העובדה שידיעה נסמכת ברובה או לעתים כולה על מידע ומסמכים שהועברו על-ידי צד מעוניין היא נתון שלציבור יש בו עניין ומיוחד? לטעמי – ודאי שכך. גילוי נאות מהסוג הזה משליך על המשקל והאמינות של המידע המופיע בכלי התקשורת.
מנגד, קיומו של אינטרס בפרסום מידע אינו אמור לייתר אותו ולמנוע את פרסומו. לעתים במידע המועבר על-ידי גורם בעל עניין (כמעט תמיד זה המצב) קיים עניין ציבורי רב, וחשוב להביאו לידיעת הקוראים או הצופים.
שתי האמיתות חיות זו לצד זו. בכל זאת, אסור שהמקור הוא שיסובב ויפעיל את העיתונאי כבובה על חוט. העיתונאי אמור להיות זה שמוביל בריקוד הזה, אחרת יהפוך לריקוד מושחת.