בראש האתר החדש של כתב-העת "ארץ אחרת" מתנוססת תמונה מתוך מסע השיווק של "האח הגדול", תוכנית הבידור והמיזם העסקי המסועף: זרקורים, מסך ענק, צעיר ישראלי מתפקע מאופוריה, ולצדו מנחה הגרסה הישראלית של הפורמט הטלוויזיוני הבינלאומי, ארז טל, הנדמה כמצחקק במבוכה. הקונטקסט הוא המסר: אנשי כתב-העת החברתי הקטן, המצהירים על דבקות באיכות ללא פשרות, דורשים לעצמם את הבימה שנתפסה על-ידי ידועני אינסטנט וכוכבי קומוניקטים במעין הסחת דעת מתמשכת המשרתת את צורכיהם של בעלי הון ואינטרסים. במבי שלג, המייסדת והעורכת הראשית של "ארץ אחרת", מכנה זאת "השתלטות עוינת".

במבי שלג (צילום: איל יצהר)

במבי שלג (צילום: איל יצהר)

על-פי שלג, הדמויות המרצדות על מסכי הטלוויזיה הן בסך-הכל בובות שבעלי הכוח משתמשים בהן כדי להשתלט על מוחם של הצופים, וכך לתמרן אותם לרכוש עוד ועוד, לבחור במועמדים הפוליטיים של ההון, ובעיקר להישאר בורים. כדי לשבור את המגמות הדורסניות, גורסת שלג, יש להשתלט מחדש על השיח.

המשימה הציבורית של שלג ו"ארץ אחרת", שאליה יצאו לדרך לפני עשור וחצי, ספגה לאחרונה כמה זעזועים: לפני שנה וחצי, בספטמבר 2012, נאלצו להודיע לקוראיהם כי אחרי 12 שנה של פעילות יפסיק כתב-העת לראות אור בדפוס. הפרויקט העיתונאי הופעל באמצעות מודל ששילב בין כספי תורמים, כספי מנויים ותמיכה ממשלתית, הרבה לפני שהסתמן הטרנד העכשווי בקרב בעלי הון – אך בכל זאת מצא עצמו מול שוקת שבורה: קרן אבי חי, הגוף המרכזי שלקח אחריות על מימון כתב-העת, החלה בשנים האחרונות למשוך ידיה מהפרויקטים הציבוריים שבהם השקיעה, וב-2011 הפסיקה לממן גם את "ארץ אחרת".

מקץ שנתיים של פעילות ללא רשת הביטחון של הקרן – שבשנים קודמות סיפקה כ-40% מתקציב כתב-העת – התחוור לאנשי "ארץ אחרת" כי המשאבים הכספיים שנותרו בידיהם אינם מאפשרים להם להמשיך את הוצאתו לאור של כתב-עת מודפס. עובדי העמותה שבאמצעותה הופעלה המערכת פוטרו, וכתב-העת חדל מלהופיע.

בחודש שעבר, בלי לעורר הרבה רעש, חזר "ארץ אחרת" לחיים. הפלטפורמה אחרת: את מקומו של המגזין המודפס תופס אתר חדש, שתכניו יופיעו מאחורי חומת תשלום, לצד הארכיון המלא של גליונות "ארץ אחרת". מודל המימון דומה: שילוב בין כספים המתקבלים מקרנות ומתורמים פרטיים, לצד דמי מנוי (20 שקל למנוי חודשי, 200 שקל למנוי שנתי).

בתקופתו של "ארץ אחרת" ככתב-עת מודפס, אומרת במבי שלג בשיחה עם "העין השביעית", הסתמכה העמותה בעיקר על כספי התורמים. "במהדורת הדפוס, שפעלה במשך 12 שנים, שני שלישים מהתקציב התבססו על קרנות ותרומות, ושליש מכספי המנויים. עכשיו, במהדורת האינטרנט, אני מקווה להפוך את המגמה".

ההיענות עד כה, אומרת שלג, מבשרת טובות. לדבריה, בשבועיים שחלפו מאז השקת האתר, כמעט ללא עבודת שיווק או פרסום, נרשמו בו כמה עשרות מנויים בתשלום – ומדי יום נרשמים מנויים נוספים. כשהיא נשאלת מה תיחשב הצלחה במישור זה, היא אומרת כי אם בתום השנה הראשונה לפעילותו של האתר החדש יהיו רשומים בו למעלה מ-10,000 מנויים משלמים, יהיה זה הישג נאה.

כביכול חינם

עורכת ומייסדת "ארץ אחרת" מודעת לכך שחומת התשלום עלולה לא רק לצמצם את החשיפה לתוכני כתב-העת, אלא גם להקשות על הגשמת אחד מחזונותיה המרכזיים: הפקעת סדר היום הציבורי מידי גורמי קיצון אינטרסנטיים שהשתלטו עליו ופינוי מרכז הבימה לציבור הרחב, שאולי אינו יודע כלל שמשתיקים אותו. הצמדת תג מחיר לתכנים עיתונאיים, היא אומרת, נעשית לא רק ממניעים כלכליים, כי אם גם ממניעים אידיאולוגיים הקשורים באופן ישיר לחזונו של כתב-העת.

"הכסף הוא הקבוצה הכי חזקה בארץ היום, ומהרבה בחינות הוא גם הקבוצה הכי קיצונית – וגם הכי קטנה. זה אחד הדברים שקורים כשאין תקשורת שהמטרה המרכזית שלה היא שירות הציבור"

"אנחנו חושבים באופן עקרוני שעיתונות צריכה לעלות כסף – ועיתונות איכותית בוודאי ובוודאי", אומרת שלג. "כל המצב החדש הזה, של עיתונות אינטרנט שהיא כביכול בחינם, מכיל בתוכו את פוטנציאל ההשחתה שאליו אנחנו נחשפים לעתים קרובות: תוכן שיווקי שנסתר הרבה פעמים מעיני הקוראים, סדר יום שלא דווקא משרת אינטרסים חברתיים, אלא מטרות אחרות. הרצון להרוויח – אולי אפילו הרצון לשרוד – בתוך המהומה שנהייתה כתוצאה מכך שהמידע הוא כביכול בחינם, גרם לאיזושהי התרוששות נורמטיבית של הרבה מאוד במות עיתונאיות, ואני חושבת שהגיע הזמן לעשות סדר בבלגן. אני יודעת שזה נחשב מעשה מטורף, אבל אני חושבת שאין ברירה".

לחומת תשלום יש גם צד שני: אחת הביקורות על חומת התשלום של "הארץ", למשל, היא שאת הירידה המתבקשת בחשיפה איזנו באמצעות הצפת תכנים רדודים, בעלי ערך נמוך, שנועדו בעיקר למשוך קהל. חומת התשלום לא בהכרח מגינה על התכנים מפני חדירה של אינטרסים זרים.

"קודם כל, אני לא חושבת שבאמת אפשר להשוות אותנו ל'הארץ' – אנחנו עיתון עם תפיסת עולם אחרת לגמרי, ואנחנו כמובן גם הרבה יותר קטנים. עם זאת, זה נכון – חומת התשלום לא בהכרח מגינה על התכנים. אבל אם הגנה על התכנים היא חלק מסדר היום שלך, אז יש לחומה סיכוי להגן עליהם. לנו יש סדר יום שאומר שאנחנו רוצים להתייחס למציאות שלנו ברצינות, באופן רחב ומעמיק עד כמה שניתן, ואנחנו לא מעוניינים להתפשר על העניין הזה. זה אולי נשמע נורא-נורא עתיק, אבל אנחנו חושבים שאין סיכוי לשינוי פני הדברים הלא טובים שקורים בחברה שלנו אם לא נתייחס לצורך להבין את המציאות באופן רציני יותר".

מתוקף התפיסה הזאת הקדישו שלג ועמיתיה כמה מגליונותיו האחרונים של "ארץ אחרת" בגלגולו המודפס לתופעת הזנות, לתהליך הקמת המאגר הביומטרי הישראלי, לנעשה בדרום תל-אביב, למחאת יוקר המחיה ולהשפעתן של חברות לייעוץ אסטרטגי על החברה הישראלית.

פלוטוקרטיה ועצמאות מערכתית

הצהרת הכוונות של שלג ושל עמיתיה ל"ארץ אחרת", כפי שהובעה לאורך העשור וחצי שבו פועל כתב-העת, חורגת מהכמיהה הנפוצה לשינוי החברה. אחת המנטרות החוזרות בפרסומי "ארץ אחרת" לאורך השנים, שעלתה גם בשיחה עם שלג, היא שכדי לשנות את החברה יש קודם כל לשנות את הקורא. אחת הסיסמאות הראשונות של כתב-העת, שהופצה בראשית העשור הקודם, היתה "לקרוא כדי להשתנות". סיסמאות אחרות שליוו את כתב-העת הזמינו את הקוראים לרכוש מנוי על "ארץ אחרת" כדי לבחון מחדש את אמונותיהם ולהרחיב את גבולות הזהות שלהם.

בכתב-העת המודפס, ועכשיו באתר החדש, אתם מזמינים אנשים לשלם עבור משהו שמבקש במוצהר לשנות אותם מבפנים. יכול להיות שטמון כאן סוג של קונפליקט?

"בוא נגיד את זה ככה: אנחנו מתייחסים למקצוע העיתונאות ברצינות, ואנחנו חושבים שאם אתה, כקורא, מקבל מידע ברמה טובה מאנשים שאתה חושב שהם אמינים, יש לזה השפעה עליך. אם הבימה הזאת לא מזוהה כבימה סקטוריאלית, ויש לה סדר יום רחב – אני חושבת שחשוב מאוד לחברה שלנו שיהיו בה בימות כאלה. סדר היום של המוקדים התקשורתיים החזקים כיום, ברמה הכלכלית והפוליטית, לא מספיק רחב. הציבור המרכזי במדינת ישראל – שלהערכתי נמצא ברוב המגזרים, אם לא בכולם – הוא ציבור מפוזר ומפורד. חוסר ההבנה שלו לגבי היכולת לפעול יחד כדי ליצור סדר יום אחר היא בעצם האתגר הגדול שאני רואה לעצמנו.

מנחי תוכנית הריאליטי "האח הגדול" אסי עזר וארז טל, אולפני נווה-אילן, 16.12.08 (צילום: קובי גדעון)

מנחי תוכנית הריאליטי "האח הגדול" אסי עזר וארז טל, אולפני נווה-אילן, 16.12.08 (צילום: קובי גדעון)

"אני חושבת שיש בארץ מרכז מאוד גדול, אבל המרכז הזה גם מאוד חלש – הוא עובר מניפולציות תכופות שהמטרה שלהן היא לבצע בו מעין הפרד-ומשול. אנחנו רואים, למשל, מה קרה בבחירות האחרונות, שאנשים הצביעו למי שחשבו שישרתו אותם, וקיבלו בתמורה תוצאה לא פשוטה. השיטה הזאת, שמחלישה את המרכז, מעניקה הרבה מאוד כוח לקבוצות קצה שטוענות לאותנטיות. יש היום בישראל כמה קבוצות קיצון חזקות מהסוג הזה, והחזקה מביניהן היא קבוצת הכסף הקיצוני. בדרך כלל לא נוהגים להגדיר את האוליגרכיה כקבוצה קיצונית, אבל אני מגדירה אותה כקבוצה קיצונית, כלומר כזו שסדר היום שלה הוא צר ומאוד מוחלט, שמחזיקה בדעות פונדמנטליסטיות – אם במישור הכלכלי ואם לגבי החשיבות של עצמה כזו שמעצבת את סדר היום הלאומי.

"הכסף הוא הקבוצה הכי חזקה בארץ היום, ומהרבה בחינות הוא גם הקבוצה הכי קיצונית – וגם הכי קטנה. האינטרסים של הציבור הרחב, למיטב שיפוטי, זוכים במקרה הטוב לפירורים, וזה למרות שלרוב הישראלים יש מה להגיד בעניין הזה. ממש מדכא לחשוב עד כמה אנחנו חלשים מול הקבוצה הזאת – אנחנו הרוב, והאינטרסים שלנו פשוט לא מעניינים. זה אחד הדברים שקורים כשאין תקשורת שהמטרה המרכזית שלה היא שירות הציבור. יש מעט מדי כלי תקשורת כאלה".

ככתב-עת שנסמך לקיומו על תרומות, אתם נמצאים במלכוד. הקבוצה המסוכנת ביותר מבחינתכם היא גם זו שנוטה לתרום כספים לקרנות.

"זו שאלה חשובה. התשובה היא שבקבוצת האנשים העשירים, כמו בקבוצות האחרות, יש כל מיני סוגים של אנשים – בכל קבוצה יש אנשי קיצון, שהאינטרס האישי שלהם הוא העליון, אבל גם אנשים שהם לא כאלה, שיותר מתעניינים ודואגים לחברה שבתוכה הם פועלים. ככה זה גם בקבוצות הקיצון האחרות – החרדים הקיצוניים, המתנחלים הקיצוניים, או קבוצות קצה שמאליות וערביות, אם כי ההשפעה של שתי האחרונות על סדר היום הציבורי בישראל נמוכה כרגע; בחו"ל יש להן השפעה גבוהה יותר.

"הצורך לנסח את ערכי הליבה המשותפים, לשרטט עתיד משותף ומציאותי – זה אתגר גדול מאוד שלמיטב שיפוטי אנחנו לא דנים בו מספיק"

"בכל הקבוצות הללו יש אנשים אידיאליסטים, שיש להם נכונות לתת הרבה מעצמם לטובת הערכים שלהם, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לגבי המשמעות של הבריתות שהם כורתים בשביל לקיים את החלומות שלהם, ולא רואים שבדרך חלקים רחבים של המציאות מתפוררים לנו בין הידיים. הצורך ליצור סדר יום מציאותי מרכזי לחברה שלנו, הצורך לנסח את ערכי הליבה המשותפים, לשרטט עתיד משותף ומציאותי – זה אתגר גדול מאוד, שלמיטב שיפוטי אנחנו לא דנים בו מספיק. אני חושבת שזה הכרח קיומי שאי-אפשר לדחות".

ברשימת התורמים העכשוויים המופיעה באתר "ארץ אחרת" מוזכרות הקרן החדשה לישראל, קרן ברל כצנלסון של מפלגת העבודה, קרן תרגום-שלישי, עמותת חותמים-מחדש, ד"ר יואב בן-דרור והיזם אורני פטרושקה ורעייתו, לצד גורמים המוגדרים כ"אנשי עסקים ישראלים התורמים בעילום שם" שאת זהותם מבקשת שלג שלא לחשוף, לבקשתם. כשנשאלת שלג על האוריינטציה הפוליטית השמאלית המיוחסת לכמה ממקורות המימון של כתב-העת המבקש לייצג את המרכז הישראלי, היא מצהירה כי לתורמים של "ארץ אחרת" הובהר שלא תהיה להם כל נגיעה בתוכן.

"'ארץ אחרת' הוא עיתון עצמאי", מדגישה שלג. "העצמאות המערכתית שלנו היא אולי העיקרון החשוב ביותר שלנו. בשביל זה כדאי לעשות את כל המאמץ הגדול הזה, בשביל שתהיה לנו עצמאות מערכתית". לדבריה, במהלך גיוס הכספים ל"ארץ אחרת" נסוגו תורמים פוטנציאליים רבים מכוונותיהם לאחר שהובהר להם כי אחד מתנאי הבסיס הוא שמירה על עצמאות מערכתית. עם זאת, היא מעדיפה שלא לנקוב בשמותיהם של התורמים שתנאי זה הרתיע.

התערבות בעבודת המערכת בדרך כלל נתפסת כמו סיטואציה שבה מרימים טלפון לעורך ומורים לו לגנוז כתבה. מה לגבי התערבות במובן של תורם שפשוט מרים טלפון ומציע לכם להרים גיליון בנושא מסוים, שלטובתו יקצה סכום נוסף?

"אם זה נושא שקשור בדרך כלשהי לסדר היום שלנו, ואין מצד התורם מעורבות בתכנים, אני לא רואה עם זה בעיה. זה נראה לי לגיטימי כמו הצעה של נושא שמגיעה מאחד מחברי המערכת. אם הנושא טוב, אין שום סיבה שלא נעסוק בו רק משום שתורם הוא זה שהעלה אותו".

כמו בדיקטטורה

אחד המכשולים ששלג ועמיתיה יידרשו לפצח בטרם יחזירו את מרכז הבימה לידי הציבור הרחב נטוע בסתירה המסורתית שבין מגבלות התפיסה של קהל היעד שלהם לבין מורכבותה של המציאות, שבישראל מורכבת אף יותר מבמדינות דמוקרטיות אחרות, בין היתר לנוכח מידת השקיפות הנמוכה המאפיינת את הגופים השלטוניים והעסקיים בה.

במאמר שפירסמה שלג בגליון הפתיחה של מהדורת הרשת של "ארץ אחרת" היא כותבת על תחומי מידע נרחבים הנותרים סמויים מעיני הציבור. "רוב הישראלים אינם יודעים מהי חברה לייעוץ אסטרטגי וכיצד היא משפיעה על חייהם; רוב הציבור הישראלי איננו יודע דבר על ההפרטות שהיו ושיהיו, וכיצד הן משפיעות על חייו ועל גורלו. [...] הוא אמור לקבל את הדין, כאילו דעתו איננה מעניינת או קובעת; כאילו הוא חי בדיקטטורה", כותבת שלג.

"אלה מלים קשות", היא מוסיפה במאמר, "ובכל זאת, אהיה מוכנה להגן עליהן. אחרת, כיצד ניתן להבין, למשל, את מסע יחסי-הציבור והפרסום היקר שמשרד הפנים מנהל כדי למכור לנו 'תעודת זהות חכמה', תוך שהוא מסתיר מאיתנו את העובדה שמדובר בפיילוט של תעודה ביומטרית? האם במדינה דמוקרטית משרדי ממשלה עורכים מסעות פרסום שנועדו במכוון להטעות את הציבור? מדוע זה קורה בארץ, ומי אחראי להידרדרות הנורמטיבית הזו? מדוע עיתונאים ישראלים שעוסקים בתחקירים התמעטו כל-כך, ומדוע כה מעטות הן הבמות המרכזיות שמוכנות לפרסם תחקירים כאלה?".

שני גופים עיתונאיים ששלג מציינת ככאלה הפועלים להיפוך המגמה הם היומונים "דה-מרקר" ו"כלכליסט". "אני חושבת שהעיתונות הכלכלית מאוד השתפרה בשנים האחרונות", אומרת שלג בשיחה עימה. "'דה-מרקר', 'כלכליסט' – ויש גם כמה אנשים ב'גלובס', אם כי אני מודה שאני פחות קוראת את העיתון הזה – עושים תהליך משמעותי של הצפת מידע בעל ערך, וזה משהו שלפני המפולת הפיננסית של 2008 לא עשו. במובן הזה, בשני העיתונים האלה, וגם במקומות אחרים, יש עיתונאים ממש חשובים, שעושים עבודת קודש והרבה פעמים משלמים על זה מחיר אישי מאוד-מאוד גבוה. יש מעט מדי עיתונים מרכזיים שנוהגים באומץ הזה, ואלו שכן ראויים להרבה מאוד כבוד והערכה".

בכנס שבו דיברתם לפני כמה חודשים אמר פרופ' דני גוטוויין שהטרמינולוגיה המחאתית של "דה-מרקר" מכסה על סדר יום קפיטליסטי מובהק.

"גם עיתון שיש לו סדר יום קפיטליסטי יכול להיות עיתון הגון. 'דה-מרקר' הוא אמנם לא עיתון סוציאליסטי, אבל אני חושבת שהם מנסים לייצג סוג של קפיטליזם נאור, ונראה לי סביר שיהיה להם סדר יום ערכי כזה. זה נכון שאני קרובה בדעות שלי יותר לסוציאל-דמוקרטיה מאשר לקפיטליזם, אבל אני חושבת שלא כל המוסר או הצדק מסתתרים אצל הסוציאליסטים. גם לקפיטליזם יש כמה דברים חשובים מאוד להגיד לנו – והאמת נמצאת איפשהו באמצע, בשיטה כלשהי שכרגע עוד לא קיימת.

 מימין: אריק גלסנר, נעמה צפרוני, במבי שלג ודני גוטוויין, כותבים קבועים ב"ארץ אחרת". פסטיבל הקהל, 22.9.13 (צילום: "העין השביעית")

מימין: אריק גלסנר, נעמה צפרוני, במבי שלג ודני גוטוויין, כותבים קבועים ב"ארץ אחרת". פסטיבל הקהל, 22.9.13 (צילום: "העין השביעית")

"ל'דה-מרקר' יש סדר יום רחב, שזה בהחלט דבר חשוב, אבל אם יש משהו שאני מצרה עליו – לא רק אצלם, בכלל – זה שהעיסוק בכלכלה נעשה לעתים קרובות במנותק מסוגיות אחרות בחברה, ואני חושבת שלא נכון לנתק את הכלכלה מהסוגיות הערכיות של החברה. אסביר את עצמי: השאלה כמה מורה או אחות מרוויחים היא לא רק סוגיה כלכלית. היא גם סוגיה ערכית שקובעת את סולם הערכים שלנו בתור חברה. כשאנחנו מתייחסים לזה רק בתור סוגיה כלכלית, או מסכימים שמשרד האוצר יהיה הגורם שיקבע את הדברים האלה, אנחנו פוטרים את עצמנו מדיון הרבה יותר רציני. למיטב שיפוטי, אסור לנו לעשות את זה – זו לא סוגיה כלכלית, זו סוגיה הרבה יותר רחבה".

במאמר הפתיחה את מדברת על המרכז המושתק כעל אנטיתזה של תרבות הריאליטי. הסברה הרווחת היא שריאליטי, או תרבות נמוכה באופן כללי, היא בעצם מה שהציבור הרחב רוצה.

"אני מכירה את האמירה הזאת. אני לא יודעת לומר מה הציבור רוצה, ואני לא מוכנה לדבר בשם הציבור בהקשר הזה. אני יכולה לדבר מהמקום שבו, בתור עיתונאית, אני חושבת שהציבור צריך לדעת דברים מסוימים שאם הוא לא יודע אותם, הוא עלול לאבד את היכולת שלו לשלוט בחייו. תמיד חשבתי שזה מה שצריך להיות תפקידם של העיתונאים, וליתר דיוק עיתונאים שעוד לא שכחו מה התפקיד שלהם. עיתונאים שמכרו את נשמתם לרייטינג, או לזכיין, או עיתונאים מפוחדים – ואני לא בזה להם כי אני יודעת מה זה אומר שאין לך פרנסה בתור עיתונאי – לא מסוגלים לעשות עיתונות איכותית ולא יכולים לשמור על האינטרסים של הציבור".

הצלחתם למצוא נוסחה שתאפשר לעסוק בתכנים מורכבים בלי שהקוראים יתפסו אותם כמורכבים מדי לעיכול ויימנעו מקריאתם?

"אני אגיד את זה ככה, זו סוגיה שמאוד העסיקה אותי, והתשובה שלי עליה היא כזו: אנשים שמרגישים כמוני, ואני חושבת שיש לא מעט עיתונאים כאלה, צריכים להשקיע את כל השכל שלהם בשאלה איך לעניין את הציבור בחיים שלו. כי שיטת הלחם והשעשועים היא שיטה מאוד-מאוד מפתה. בגלל זה אני חושבת שזה אתגר דמוקרטי, תרבותי וחברתי ראשון במעלה לגרום לציבור להבין שלקרוא עיתונים – באינטרנט או בדפוס לצורך העניין – היא עניין חשוב. שכמה שהציבור יהיה יותר מלומד, תהיה לו יותר שליטה בחיים שלו. הצורך הזה, שאזרחים יהיו שותפים ברמה גבוהה יותר בחברה שבה הם חיים, הוא בעיני אינטרס חשוב מאוד בחברה שלנו, ובכלל של כל החברות הדמוקרטיות".

לקרוא עיתון היום זו לאו דווקא חוויה מעצימה.

"אין שום ספק, זה בדיוק הדבר שאני יוצאת נגדו. חלקים גדולים מהתקשורת היום מייצרים סוג של גניבת דעת, מעין מניפולציה על מה שהציבור רואה, שומע, קורא. יש פה שילוב לא משמח של כוחות כלכליים וסדר יום שלא תמיד פועל לטובת הגזירות הרחבות של הציבור".

מה תגידי למי שיטען שחומת התשלום באתר החדש גוזרת עליכם לתקן בפינצטה בעיות שדורשות לכל הפחות מגרפה?

"שכל אחד עושה מה שהוא יכול, ושהמציאות תוכיח אם אנחנו צודקים. אני חושבת ש'ארץ אחרת' יגדל ויהיה יותר חזק, ואני חושבת שהנושאים שאנחנו מטפלים ונטפל בהם יגרמו לכך שהציבור יתעניין בנו – ולא בקנה מידה של פינצטה. אנחנו חושבים שאנחנו עושים עבודה טובה ושחשוב שהציבור ישים לב לזה – שאנחנו עושים עבודה טובה, ושאנחנו לטובתו".