בדיעבד טוב שלא צפיתי בטלוויזיה בשידור הפרק הראשון של "מחוברים 2". תחת זאת צפיתי בפרק באתר ynet. אני כותב "טוב שלא צפיתי בטלוויזיה" כי סביר להניח שלא הייתי מצליח לצלוח את כל הפרק מראשיתו ועד סופו. באמצעות האתר יכולתי לצפות בחלק ניכר מהפרק בתוך שמונה דקות, במקום לצפות בכולו, 25 דקות מלאות. פשוט העברתי הלאה בכל פעם שהשתעממתי.
אפשר לטעון שזה היה פרק לא מעניין. אפשר. אפשר לטעון שהסיפורים שהוצגו בפרק לא היו מעניינים ושהפרק הבא יהיה טוב יותר. אפשר. אבל אני טוען שהבעיה היא לא בסיפורים (המשמימים) ולא בעריכה. הבעיה היא בפורמט.
בשנים האחרונות הטלוויזיה עסוקה כל הזמן בחיפוש אחר פורמט. "הפורמט" הפך לגביע הקדוש של התעשייה כולה – קונים אותו, מוכרים אותו, מחדשים אותו, משפרים אותו, תובעים בגללו, משלמים עליו. כמעט כל תוכנית שאפשר להעלות על הדעת היא נגזרת של איזשהו פורמט שנרקח איפשהו, בארץ או בחו"ל: "הישרדות", "האח הגדול", "כוכב נולד", "הרווק", "לרדת בגדול", "דה-ווייס" ושאר ז'אנרים – כולם-כולם מבוססים על פורמט.
אפשר להבין מדוע הטלוויזיה אוהבת "פורמטים": הם מספקים שיטה, כלים ואמצעים להצלחה. דומה הדבר למתכון מוצלח שנוסה במסעדה אחת, ועכשיו כל מה שצריך לעשות הוא לשכפל אותו פעם אחר פעם במקומות שונים, וההצלחה מובטחת.
הבעיה העיקרית עם הפורמט היא שבמהלך הזמן הוא יוצא מכל החורים. גם אם יש לך מתכון גאוני לעוגת שוקולד, אם תדחוף אותה לגרון של הסועדים שלך, אותם סועדים, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, עונה אחרי עונה, אחרי זמן מה הם יחטפו בחילה.
מה שמחזיר אותי ל"מחוברים 2". העונה הראשונה של "מחוברים" (אני שם בצד את "מחוברות") היתה עונה מוצלחת ביותר. למרבה המזל, מצאו מפיקי ועורכי התוכנית כמה טיפוסים אקסהיביציוניסטיים בדמות שי גולדן, רן שריג ודודו בוסי, ששפכו את מעיהם על המסך.
גולדן, שעלה מאז לגדולה והגיע עד לעמדת סגן עורך הניוזלטר של קבוצת דנקנר, יצא למסע אישי לחיפוש אחר אמו החורגת תוך שהוא מתעד את אביו, אחיו וחיי משפחתו. בוסי השתכר בשמחה אל מול המצלמה ושריג סיפק לצופים הצצה נדירה אל הדינמיקה של גירושים (כמעט) בשידור חי. מה עוד אפשר לבקש מדוקו-ריאליטי?
אבל במקום להבין שמה שהיה ב"מחוברים 1" הוא לא יותר מקלף משוגע, צירוף מקרים קוסמי של התערטלות מוחלטת אל מול המצלמה, מנסה "מחוברים 2" לחזור על נוסחת ההצלחה, וזו מורכבת משלושה חלקים: התיעוד העצמי, התמהיל האנושי ותוכן הווידויים.
בכל הקשור לתיעוד העצמי אני סובל מתחושת מיצוי מוחלטת. כמה אפשר לצפות באנשים שמרימים יד האוחזת במצלמה בשעה שהם מדברים אל היד, כלומר אל המצלמה, כלומר אלינו, ברצינות תהומית? מה שהיה חדשני אך לפני שנה-שנתיים הפך פתטי.
אבל הבעיה האמיתית, כך נדמה, קשורה בתמהיל האנושי, שגם הוא הפך בנאלי במיוחד. אם ב"מחוברים 1" היו שני אנשי תקשורת, גם ב"מחוברים 2" מופיעים שני אנשי תקשורת. בפינה השמאלית (תרתי משמע) גדעון לוי, שבשנתיים האחרונות היה הכמעט-משתתף האולטימטיבי של הריאליטי הישראלי – מ"האח הגדול" ועד "הישרדות VIP". בפינה הימנית (תרתי משמע) חנוך דאום, שבדומה לגולדן, כנראה מעוניין להגיע לעמדת העיתונאי המולטי-טאלנט: עיתונאי, סופר, בעל תוכנית ברדיו וכעת מראיין של חברי-כנסת מהשורה השלישית בתוכנית טלוויזיה לקקנית. אל שני אלה הצטרפו משתתפים שימלאו את משבצות "ההומו", "הילד הרע" ו"הבחור המצחיק".
הבעיה עם הפורמט של "מחוברים" היא שבסופו של דבר הוא זולג אל מחוזות "המעגל עם דן שילון", אבי אבות הפורמט בטלוויזיה הישראלית. תביא אשכנזי, מזרחי, אישה, הומוסקסואל, פוליטיקאי, קומיקאי, זמר ושחקן כדורגל – והנה לך תוכנית לתפארת מדינת ישראל. הגאונות של "מחוברים" היא שאפילו אין צורך לשלם לדן שילון; המרואיינים עושים את העבודה בעצמם; הם שואלים את השאלות, הם נותנים את התשובות. נותר רק לערוך ולהגיש.
ולבסוף, עניין התוכן, כלומר, תוכנם של הווידויים. בפרק הראשון של העונה ראינו די.ג'יי שבוגד בחברתו, עיתונאי שגורם לזוגתו לבכות כאשר הוא מדבר על אהבתו אליה וצמד שמספק הצצה אל עבר זוגיות הומואית שבדיוק כמו זוגיות הטרוסקסואלית, מתמודדת עם כיור סתום במטבח. מ-ר-ת-ק.
ייתכן שב"מחוברים" הפורמט הוא האנשים, וכאשר האנשים משמימים הפורמט נפגע, אבל מה שבטוח הוא שכבר בפרק הראשון הרגשתי שמישהו בטלוויזיה החליט להאכיל אותי אטריות מחוממות בנות שנתיים לפחות. עבשות, ממוחזרות וצפויות מראש. ב"האח הגדול" פותרים את הבעיה עם בחירה מוקצנת, על גבול הגרוטסקית, של הדמויות שנכנסות אל הבית. ב"הישרדות" בוחרים מפורסמים בלירה ונותנים להם לזחול בחול. חי-חי-חי ראיתם את הבטן של בוקי? ב"מחוברים" פשוט לא מחוברים.
ואולי פשוט עייפתי מטלוויזיה שמבקשת להכניס אותי בכוח אל חייהם של אנשים, מסופר-נני שפותרת בעיות בקרב בני זוג שמתמחים בלצרוח זה על זה (ואני אמור להתעניין בחיי הנישואים שלהם), דרך אלון גל שפותר לאנשים בעיות פיננסיות; מרווקים שמחפשים לזיין, רווקות שמחפשות שידוך, אנשים שמשפריצים את חייהם, את בעיותיהם, את מחשבותיהם הירודות כאילו הם הדבר העמוק בעולם.
מצד שני, אולי הבעיה היא לא בטלוויזיה – אולי הבעיה היא בי.
בטח אפשר לפרמט את זה.