תחילת משפטם של נאשמי פרשת הולילנד והדיווחים העיתונאיים על כך בכלי התקשורת הכתובים והמשודרים חידדו את הרושם כי משהו השתנה באופן הסיקור של הליכים משפטיים בישראל. היו כבר מי שכינו את השינוי הזה באוזני כותב שורות אלה בשם "נוהל אולמרט". הכוונה היא בעיקר לכך שבניגוד לדיווח המסורתי, שסיקר התרחשויות שוטפות בהליך משפטי מנקודת ראותו העובדתית של הכתב המדווח, הרי שבהליכים המשפטיים הנוכחיים נספח לתיאור העובדתי זנב משמעותי – תגובה מטעם יועצי התקשורת של הנאשמים, או לפחות של כמה מהם או לפחות של אחד מהם.

מדובר באופן סיקור חוצה קווים שאי-אפשר לייחס אותו לכלי תקשורת יחיד. אנשים שיושבים בתוך אולם המשפטים מספרים על תקתוק מקלדות בלתי פוסק ורב-משתתפים המתעד כמעט כל מלה שיוצאת מפיהם של עדים, שופטים, פרקליטים ונאשמים, ובכל זאת כלי התקשורת על עורכיהם חשים כי אין להסתפק ברשמים עובדתיים אלו, אלא יש להוסיף עליהם תגובה מטעם הנאשמים או מטעם יועצי התקשורת שלהם.

כתבי משפט יאשרו כי נוהל דומה התקיים כבר במשפט אולמרט הראשון בירושלים, שם נוסף לתדרוכים אינטנסיביים, התבקשו הכתבים לפרסם גם תגובות והתייחסויות של אולמרט ויועציו. היו כאלה מבין כתבי המשפט שהתרעמו על הנוהג הזה גם בגלוי. בכתבה שהתפרסמה במוסף "G" בינואר השנה בקשר למשפט אולמרט הראשון, תיאר יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", את הנוהל התקדימי הזה. אגב, גם לאותה כתבה צורפה תגובה מטעמם של אנשי אולמרט.

ואולם, מספר הנאשמים במשפט אולמרט הראשון היה נמוך משמעותית מאשר בהליך הנוכחי, שבו יושבים על ספסל הנאשמים מספר דו-ספרתי של אנשים, שמבחינת חומרת העבירות, אולמרט (נאשם מס' 8) אינו הבכיר שבהם, לכאורה. בכל זאת – תגובתו או תגובה מטעמו נספחת באופן קבוע לדיווחים.

מדוע לא מתבקשת התייחסותם של יתר הנאשמים או פרקליטיהם ויועציהם למתרחש?

ההתנהלות הזו היא מקרה מבחן מעניין בשאלה הרחבה יותר, מתי וממי יש לבקש תגובה לידיעה עיתונאית שעיקרה דיווח עובדתי. סעיף 7 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע תחת הכותרת "תיקון טעויות, התנצלות ותגובות" כי "טעויות, השמטות או אי-דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי".

לכאורה, אם כן, זכות התגובה היא בדיעבד וכדי לתקן טעויות עובדתיות, אולם פסיקת בתי-המשפט והפרקטיקה העיתונאית הזהירה מכלילות, ובצדק, את התגובות צמוד לדיווח, וזאת גם כדי לייצר תמונת מציאות מאוזנת יותר.

למרות זאת, במקרה הנוכחי, יש להוסיף ולהקשות: האם גם במקרה של דיווח על תאונת דרכים שפרטיה מתוארים בעיתון או במקרה של התרחשות עובדתית אחרת (נניח זכייה של מועמדת בתחרות מלכת היופי או תחרות על הדלעת הגדולה ביותר) נוהגים כלי התקשורת לכלול בדיווח תגובות מטעם כלל המעורבים (אולי אלו שלא זכו, או הנהג הפוגע, או אולי החקלאי שגידל את הדלעת השנייה בגודלה וטוען לבכורה)?

שאלות אלו מתחדדות לנוכח העובדה שאפשר להביא את התגובות בדיעבד ובדרך ראויה, אם מתברר שאכן נפלה טעות. גם בסעיף 12א לתקנון, העוסק באופן ספציפי בסיקור הליכים פליליים, אין דרישה מיוחדת ומחמירה בקשר לתגובות מעבר לעיקרון הכללי.

יש המספקים הסברים שונים לנוהל שתואר כאן. כמה מהם נוגעים לזהירות ולרצון לחסוך עימותים משפטיים ואחרים עם צדדים שהמשפט הוא מגרש המשחקים הטבעי שלהם. הסברים אחרים נוגעים לכאורה לאיזון ולרצון להציג תמונה רחבה יותר. בכל מקרה, אם תשאלו כתבי משפט ותיקים, הם יגידו לכם, כמו זקני צפת, שלא זכורה להם שנה גשומה כל-כך של תגובות באמצע הקיץ.