על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" הופיע אתמול תצלום של ח"כ יוחנן פלסנר, מעונב ולבוש חליפה, כשבידיו רובה סער תבור הפולח את מקטרונו ההדור. איזה גימיק ויזואלי! הח"כ הצעיר, המוביל את המהלך הפוליטי לביטול הפטור הגורף המשחרר את הציבור החרדי משירות בצה"ל, מתנוסס בקדמת העיתון של המדינה כמאצ'ו ישראלי סימפטי היוצא לקרב של חייו כשהוא מעוטר בכותרת "מבצע יוחנן". איזה גימיק מילולי! שאפו לח"כ ושאפו לעורכי המוסף הפוליטי של "ידיעות".
פלסנר מצטייר בעיתוני סוף-השבוע כמי שאינו בוחל בשום להטוט יחצני כדי לקדם את עצמו ולקצור תשואה תדמיתית מהעימות שהוא מנהל עם ביבי נתניהו על הנהגת הסדר חדש שייאלץ את צעירי החרדים ללבוש מדים ו/או להשתלב בשוק העבודה. סיפור התמודדותו עם ראש הממשלה, שבדרכו המפותלת והעקמומית חזר בו מהבטחותיו הקודמות בעניין זה, ממוחזר הלוך ושוב בכל המוספים הפוליטיים של העיתונים היומיים. פלסנר מוצג שם כדוד ממזרי הנלחם בגולית נכלולי – והכל לטובת עם ישראל.
שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 6.7.12
אין עיתונאי העוסק בפרשה הזו שאינו זוכר לספר לקוראיו עד כמה פלסנר הוא מקסים, פיקח, אמיץ, נועז, ובעיקר – לא פראייר. הוא אפילו היה מוכן לצאת למפגש מסוכן באישון לילה עם שר השיכון אריאל אטיאס במעבה פארק לטרון כדי לנסות למצוא נוסחת פשרה.
פלסנר ממצב את מאבקו לאימוץ מסקנות הוועדה שבראשה עמד כקרב אישי שלו מול ראש הממשלה, שבו שיחקו תפקיד מפתח ערנותו, פיקחותו, חריצותו, דבקותו במשימה וכשרונו באיסוף מודיעין על ה"אויב" ובקריאת כוונותיו. המיתוג הזה הוא, כמובן, זכותו המוחלטת של הח"כ הצעיר, שזו לו התנסות ראשונה במאבק פוליטי בעל חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה. פחות מובנת מאליה התמסרות התקשורת לגרסה שלו, ובעיקר לאינטרסים (האישיים והפוליטיים) שלו. פלסנר העולה ממוספי סוף-השבוע הוא תבנית נוף כמיהותיהם של העיתונאים המדווחים לפוליטיקאי מזן חדש, רענן, עשוי ללא חת, שטובת המדינה בראש מעייניו.
הדימוי הפלקטי שמשווים עיתוני סוף-השבוע לפלסנר אינו צריך להפתיע. לא זו בלבד שהוא עולה בקנה אחד עם הרגלה של התקשורת לרדד את מסריה, לשטח סוגיות לאומיות מורכבות לנוסחה קליטה אחת, להציג מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בסיסמאות של אליפויות ספורט – ההילה האוהדת שמעניק הסיקור התקשורתי לפלסנר תואמת את גישתה הבסיסית לנושא שעל סדר היום ונגזרת ממנה.
כמו במחאה החברתית של הקיץ שעבר, התקשורת ברובה המוחלט מזדהה עם העמדה שמייצג "מאהל הפראיירים". וכמו שביולי-אוגוסט 2011 ראו העיתונאים את דפני ליף וחבריה כנציגיהם האותנטיים, כמי שמביאים לידי ביטוי את מצוקתם האישית – כך הכתבים והפרשנים השבוע הידהדו את תחושותיהם האישיות של בועז נול ואיתי בן-חורין ממטה המאבק לשוויון בנטל. העיתונאים המדווחים הם בשר מבשרו של המגזר החברתי שמרים את נס המרד נגד המשך השתמטות החרדים, ונתון יסוד זה מכתיב את אופן סיקורם.
וזו תופעה פסולה. סיקור "מחאת הפראיירים" אמור לשמור על ההבחנה בין דעה לידיעה. כלי התקשורת אמורים לספק לציבור מידע חסר פניות כדי שהוא יוכל לגבש את דעתו על המתרחש. האפשרות הזו ניטלת ממנו כאשר משדרי האקטואליה המרכזיים ברדיו ביום שישי קוראים, למעשה, לקהל הרחב להצטרף להפגנה; כאשר הכותרות הראשיות של עמודי החדשות בטבלואידים אינן מספקות מידע, אלא מתפקדות כמודעות הנועדות ללבות את המחאה; כאשר יומני החדשות בטלוויזיה מתגייסים למען העמדה שמייצגים ראשי המטה לשוויון בנטל.
גם כאשר יש קונסנזוס רחב לשינוי מן היסוד של המצב הקיים בתחום השירות בצה"ל, גם כאשר העיתונאים מזדהים עם התפיסה הזו, חובתם המקצועית לדווח על ההתרחשות ללא משוא פנים ככל האפשר, ולא לערבב בין הידיעות שהם מביאים לעמדות שבהן הם אוחזים. הבחירה הזו נמנעה השבוע מהציבור הרחב, כשם שנגזלה ממנו בקיץ שעבר.